סמל ראשון (מיל') ניתאי מטודי, בן לארה וליאור, נולד ביום י"ד באב תשס"א (13.8.2001) בעיר אשקלון. אח בכור לשי ולניב.
ניתאי למד בבית הספר לאמנויות בעירו בין השנים 2007–2019. היה תלמיד מוכשר, מלא חן וכריזמה, והצטיין במיוחד במגמת תיאטרון. שיחק במחזות "גט" ו"קונצרטה לשמונה", ונודע לא רק בכישרון הבימתי שלו, אלא גם ברוח ההתנדבות והעזרה שהפגין מאחורי הקלעים, בתמיכה בצוות ובהפקות.
במקביל ללימודים, היה חניך ומדריך אהוב בשבט נמרוד של תנועת הצופים. כמדריך, הדריך חניכות צעירות ונודע כמנהיג טבעי, כזה שרואה כל אחד ואחת, ומלכד סביבו את חברי השכבה הבוגרת.
לקראת גיוסו לצה"ל, התאמן במסגרת כושר קרבי והציב לעצמו מטרה להגיע ליחידה מובחרת. בנובמבר 2019 התגייס לחטיבת הנח"ל, עבר גיבוש לסיירת נח"ל, והתקבל ללוחמה בגדס"ר נח"ל בפלוגת עורב. לאחר מסלול ארוך ואינטנסיבי, שירת כלוחם מצטיין, ובהמשך התמנה לסמל טירונים, תפקיד שראה בו סגירת מעגל וגאווה גדולה.
"ניתאי היה דוגמה ללוחם מקצועי, מסודר, כריזמטי ואסרטיבי. הוא נכנס לתפקידו כמו כפפה ליד, אהב את הסגל והחיבור לפקודים שלו, והשפיע עליהם רבות: חתירה למגע, רעות, מקצועיות ואסרטיביות – אלו ערכים שהחדיר והטמיע בלוחמיו," מספרים מפקדיו וחבריו.
לאחר שחרורו מצה"ל באוגוסט 2022, יצא ניתאי לטיול הגדול עליו חלם. למד קורס צלילה, בילה עם משפחתו וחבריו, ובהמשך טס לאוסטרליה עם שניים מחבריו ליחידה. שם עבדו יחד בחוות, והבעלים כינו אותו בחיבה "הקפטן" על שום אופיו המוביל.
באוקטובר 2023, לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל, ניתאי לא היסס לרגע: חיפש טיסה מידית וחזר לארץ להתנדב לשירות מילואים. בהמשך, למרות הפסקות קצרות בצרפת לצד בת זוגו אמלי, שב שוב ושוב לקרב — כל פעם שזומן.
"הוא היה לוחם אמתני, בן אדם של הלב. חזר מיד להגן על המדינה ועל החברים," כתבו עליו חבריו.
ביום י"ז באב תשפ"ד (23.8.2024), במהלך קרב במרכז רצועת עזה, נפל ניתאי לצד חבריו לנשק, אביתר עטואר ז"ל ודניל פצ'יניוק ז"ל. ניתאי היה בן 23 בנופלו.
חבריו מספרים עליו:
"מטודי היה שילוב נדיר של לוחם עילוי ובן אדם מצחיק. מקצוען אמיתי, שתמיד רצית לידך בכל משימה. היה בו חום אנושי, כריזמה טבעית ושמחת חיים בלתי נגמרת. למרות שהיה מהצעירים בצוות, התנהג כמו אח גדול ודאג לכולם."
"מטודי זה לא רק אדם – זה מושג, זו דרך חיים. תהיו מטודי. תהיו ניתאי."
במחברת האישית שלו כתב:
"לטפח ולפתח את הנכס החשוב ביותר — אני."
זו הייתה דרכו של ניתאי: חתירה מתמדת לשיפור עצמי, אהבת הארץ והאדם, ומחויבות עמוקה לערכים בהם האמין.
יהי זכרו ברוך.