נפל בכ"ב בתשרי התשפ"ד (7.10.2023)
בנם של חגית ואהוד. נולד ביום י' בסיון תשס"ג (10.6.2003) .
אח לירון ומיכל ובן זוגה של אדר.
ממודיעין מכבים רעות, לוחם בפלגת העורב של סיירת הנח"ל, בן 20 בנופלו.

בתאריך ה- 8.12.2021 התגייס עמית לצה"ל. עמית רצה לשרת בסיירת. הוא התמיין לגיבוש לסיירת הנח"ל והתקבל לפלגת העורב.
לאחר שהגיע לעורב, הוא יצא לקורס חובשים והיה חובש בצוות ובהמשך התמנה לחובש הפלוגתי של העורב. חבריו לצוות ולפלגה אהבו את עמית מאוד. הם מספרים עליו כי הוא היה חבר אמת, תמיד היה שם בשבילם לכל דבר ועניין. עמית ידע להקשיב לחבריו. הוא היה "הפסיכולוג" של כולם וזה לא סתר את חוש ההומור שלו והיכולת להצחיק גם ברגעים לא פשוטים. חבריו מספרים כי היה אכפתי, צנוע ונחוש וכי היה חשוב לו לעשות שירות צבאי משמעותי.

בשבת השחורה עמית היה במוצב סופה. הוא וחבריו התעוררו לבוקר של אזעקות ונפילות פצמ"רים. הלוחמים ויתר החיילים התכנסו בחדר האוכל שהיה המרחב המוגן של המוצב. המוצב הותקף על ידי המוני מחבלים. במהלך חילופי האש, לוחם בצוות נפצע באיזור הש"ג. עמית יצא לבדו בריצה מחדר האוכל בניסיון להגיע לחברו שנפצע וזאת כשהוא חשוף לירי המחבלים. לאחר מכן חזר לחדר האוכל והמשיך לטפל בפצועים. בשלב מסוים חובש מגדוד 50 של הנח"ל התפרץ לחדר האוכל ועדכן שהמצב קשה מאוד ופצועים נוספים רבים כונסו בחדר הסמוך למוקד קרב מרכזי במוצב (הש"ג האחורי). עמית וחובש נוסף בצוות, אופיר מלמן ז"ל, מקבלים על דעת עצמם החלטה אמיצה לצאת לטפל בהם למרות שמחוץ לחדר האוכל נשמעים היטב צעקות המחבלים בערבית, פיצוצי רימונים וירי של המחבלים. הם מצליחים להגיע ולהעניק טיפול מציל חיים לחיילים פצועים מגדוד 50 שמתפנים תחת אש לחדר האוכל וחייהם ניצלים. הם סיפרו שעמית תפקד למרות המצב המורכב בקור רוח ובמקצועיות. עמית ואופיר בוחרים להישאר עם שני הפצועים בחדר ולהמשיך לטפל בהם בשל אופי הפציעות ולא מנסים לחזור בעצמם לאזור המוגן. המחבלים פורצים למוצב והורגים את לוחם הסיירת גלי שקותאי ולוחם נוסף מגדוד 50 נחמן דקל בסמוך לחדר וכן את עמית ואופיר ושני הפצועים שבהם טיפלו, אמיר לביא וטל לוי. מסרטוני החמאס ניתן לראות שעמית נורה בעודו מטפל בפצוע (סמל המחלקה של גדוד 50 שנפגע אנוש מטיל RPG) שעימו נשאר ונפל לצידו.

אביו של עמית, אהוד, מספר, כי עלה לקברו של עמית באחד הלילות וראה שם בחור צעיר. כששאל את הבחור מאיפה ההיכרות עם עמית, הוא סיפר שהכירו בטרום טירונות (מיד לאחר הגיוס) ושהוא שוחרר משירות בטירונות. בתקופה זו לדבריו היה מנודה חברתית וסבל והיחידי ש"ראה אותו" היה עמית שהיה מאוד אכפתי כלפיו וניסה לעזור לו. אחרי שנודע לו שעמית נפל בקרב חש צורך לעלות לקברו כדי להודות לו. הסיפור הזה ממחיש בדיוק מי היה עמית: רגיש לסביבה, אכפתי ומדויק, איש העצות, זה שעוזר ושניתן לסמוך עליו. נשמה טובה.

עמית אהב מאוד מוסיקה והיה לו אוסף תקליטים. הוא התנדב בעמותת "כנפיים של קרמבו" במשך שנה וחצי עד הגיוס.
אימו מספרת כי הוא היה "מקבל קהל": חברים היו מגיעים להתייעץ איתו ולהיעזר בו. הוא היה אדם שלא שופט אחרים וראה את האנשים שעמד מולם. לעמית היה קעקוע על היד
Do your best
And leave the rest
"תעשה את הכי טוב שלך" – זו הייתה המנטרה שלו – תהיה הכי טוב כלפי אחרים וכלפי עצמך.
אדר, בת זוגו מספרת עליו ועל הזוגיות שלהם:
"עמית ואני היינו ביחד בשלוש וחצי השנים האחרונות. היה ברור לכולם שלא היתה פה אהבה רגילה. האהבה היתה מיוחדת. היינו החברים הכי טובים בעולם והייתה לנו אהבה ענקית.
היינו ילדים בני 16,17 כשהכרנו. אחרי שבוע גם גילינו שיש לנו יומולדת באותו היום…
היה לנו חיבור מטורף ופשוט ידענו שזה לנצח. "

בחניכת המשעול לזכרו בחלק מהטקסט שכתבה אדר, היא סיפרה על עמית וכך היא כותבת:
"לא יודעת אם להתחיל לדבר על לב הזהב שהיה לך ועל הרצון התמידי שלך לעזור לאנשים ולגרום שיהיה להם טוב.
בין אם זה לתרום לחולי סרטן כסף כל שישי בקניון, בין אם זה לשלם (עדיין) כל חודש למשפחות נזקקות, בין אם זה להתנדב בזמן החופשי שלך בכנפיים של קרמבו.
בין אם זה כל שישי ללכת עם ילד בן תשע עם צרכים מיוחדים לבריכה ברעות כדי לשמח אותו ולהקל על ההורים שלו.
בין אם זה לשבת עם אח שלי וללמוד איתו איך משחקים את כל משחקי המחשב המוזרים שלו כדי שיהיה לו עם מי לשחק ולדבר על זה.
בין אם זה לשבת לשמוע את החפירות של כל החברים ולייעץ להם ולהיות שם בשבילם בלי לבקש מהם כלום בתמורה.
אבל עזוב, אולי נכון בלהתחיל לדבר על האהבה שהייתה בך.
את האהבה לחיים האלה.
איך אהבת את הדברים הקטנים.
איך אהבת את הגשם, ואת הריח שמגיע איתו, איך אהבת לתעד אותו ולשלוח לי.
איך אהבת להיות עם החברים שלך, עם ההומור המוזר שיש רק לכם, ואיך אהבתם לשתות בירות בכמות לא סבירה.
איך אהבנו לשבת אנחנו לצפות בשקיעות בגבעה עם גלידה ושירים ברקע ואיך אהבנו לנסוע לים בשבת בבוקר. איך אהבת את הריח של הדלק, איך אהבת לתעד כל רגע קטן".

עמית שהחליט ללא פקודה לצאת לטפל בחיילים פצועים תחת אש תופת בתנאי לחימה קשה ומורכבת, נפל כגיבור ישראל. עמית אהב את החיים ולא רצה להיות גיבור אך היה נאמן לתפקידו כחובש ולחבריו לנשק. הוא בחר להישאר עם פצוע אנוש בו טיפל שלא ניתן היה להזיז בניסיון לייצב את מצבו למרות שהבין שהוא מסכן בכך את חייו בצורה קיצונית. הוא נפל למרגלות הפצוע בו טיפל תוך כדי שעשה מה שהוא תמיד נהג לעשות: לעזור לאחרים ולתת מעצמו. על דרכו הייחודית והערכית עמית שילם בחייו. הוא חי חיים קצרים אך מלאים, היה אהוב ואהב. הוא הותיר אחריו מורשת של נתינה, רעות, ערכים וגעגוע אין קץ.

יהי זכרו ברוך ונצור בלב חבריו ובלבבות כולנו – לעולם ועד.